דגם קרמל |

(*עורכת ומוסיפה שהיפיוף הזה הוא לא שלי*) מעולם לא עשיתי צילומי גיל שנה ולא שום הפקה ליומולדת שנה אבל רק השנה נפתחה בי ההבנה והעין הטובה שרואה בזה יכולת לעצור, ולייחד רגע רגע שהוא חולף אבל נרשם בנו עמוק פנימה. אני רואה בזה יופי של יכולת לשהות בהווה בהודיה על הקיים מסביבך ובתוכך, יכולת לבחור ביש, כבר עכשיו במקום לחיות דרך נוסטלגיה וזכרונות בלבד.וזה הסוד של השבת, מבחינתי, ללמוד לשהות, לשבת, להשלים עם המציאות הקיימת. והלוואי שנצליח להכניס אלמנטים של שבת, תודעה של השלמה והודיה גם לימי חול שלנו.תודה @hannnna30 על תמונות שמזכירות מהו העיקר ועל לימוד אישי שהזכיר לי כמה אנחנו לא יודעים כלום לגבי הדרך שלנו בחיים המופלאים האלו.

FYI / יוצאים להפסקה קצרה (כבר לא קוראת לזה חופשה כי בואו אני לא באילת ולא בצימר ואפילו לא קמפינג. אני סך הכל בבית עם המשפוחה אחת העובדות יוצאת לחופש, אז אני נאלצת לסגור את החנות, להאט קצב, ולהיזכר לחייך ולתקתק כמה משימות שנזנחו וכולי. ניפגש בקרוב xx)

••

•אחרונים בודדים מדגם לבנדר• אז אני נזכרת שיש פיד ומניחה את זה כאן, לפחות שיהיה לו תזכורת ליופי הזה. כמה בודדים את שואלת? 2/3 זוגות וקפישט. נגנז הדגם. בערימה של שאריות של בדים אהובים.

אני לא מצליחה למצוא את המקום שלי פה. בדיוק כמו שלא הצלחתי למצוא את מקומי שם שלשום בחתונה עם 4 ילדים ברגע שהחתן שבר את הכוס לרסיסים יחד עם הלב שלי שקלט שיש אזעקה שבקושי נשמעת מבין כל השמחה.טילים מעלינו בשמים הם גם טילים שעוברים לידו מתחתיו מעליו בתוכו גם הלב של הקב״ה נשבר לרסיסים?כשהוא ראה אותנו רצים בבהלה תופסים ארבע ילדים מבוהלים מבולבלים מפוחדים כמוני. כמוך. כמוכם. כמונו. כמוהם. כבר 20 שנההם רצים למרחב המוגן ואני גם חיפשתי אותו את המרחב המוגן שלא התגלה לפני ומאז הוא נשמט מבפנים.מאז הקורונה שהפך כל מרחב ציבורי לאויב — לזירת מלחמה, כולנו חמושים במסכות ובמסכים עם סטטיסטיקות וסיפורים ונבואות זעם. ומאז אותו מסדרון צר וצנוע במירון שהביא לאסון שאני נחנקת רק מלהיזכר בוהחיפוש הקיומי אחרי מרחב מוגן שיכול להכיל את הכאב ובמקום המרחב הוירטואלי, מכיל מסכים רווים במילים שחייבות להשתחרר. כאב ועצב והלם. וגם שקרים. כל אחת ואחד עם סיפור. עַם הספר ממשיך לספר.ורק לפני שבוע יצאתי מניחום אבלים והאמא שאיבדה את בנה אמרה לנו רק דבר אחד אני מבקשת מכם, שתתפללו תתפללו שנישאר עם אמונה. שנרגיש את החיבוק.וגם אני. העוגן הזה של האמונה הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי. אין איך להסביר את זה. המבין יבין. ולפעמים אני בעצמי לי מבינה. ולעתים אני גם לא מוצאת אותה. האמונה החמקמקה. אבל אני לומדת לחפש, ולמצא להאחז בה אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ כי היא המרחב המוגן היחיד שלי כרגע והוא מרחב אינסופי ויציבכאשר הלב מרוסק לרסיסים שנבנים שוב ושוב ושוב מתרסקים ובמקביל נבנה מבנה זמני שמחכה לעבודות תשתיות שיתחילו כי אני בשביל הילדים שלי צריכה להיות מרחב מוגן מתפקד וזמין ונוח ורחב ומואר — בנייה קלה בלב בשביל להמשיך חיים.והכאב לא נעלם אחרי 24 שעות. ואין פה תחרות. אין פה אינסייטס על הכאב שלך, הוא לגיטימי והוא שלך אבל הוא בעצם נכנס להייליטס של כולנו. בתקווה שנבין שאנחנו אחד, שאנחנו הכי חזקים הכי יפים וטובים אחד לשני כשאנחנו אחד בשביל השני. אני לא יודעת מה הבוטום ליין פה אני רק יודעת שאני הגעתי אליו השורה התחתונה ואני רוצה להזכיר לעצמי לאהוב.