נעלי טרום הליכה - השביל מתחיל כאן

הבסט-סלרס

טרי טרי באתר

קולקציות

הכירו את עליזהל'ה

FOLLOW OUR INSTAGRAM

אני לא מצליחה
למצוא את המקום שלי פה.
בדיוק כמו שלא הצלחתי למצוא את מקומי
שם
שלשום
בחתונה עם 4 ילדים
ברגע שהחתן שבר את הכוס
לרסיסים
יחד עם הלב שלי
שקלט שיש אזעקה
שבקושי נשמעת מבין כל
השמחה.טילים מעלינו בשמים
הם גם טילים שעוברים לידו
מתחתיו
מעליו
בתוכו
גם הלב של הקב״ה נשבר לרסיסים?כשהוא ראה אותנו
רצים בבהלה
תופסים ארבע ילדים
מבוהלים
מבולבלים
מפוחדים
כמוני.
כמוך.
כמוכם.
כמונו.
כמוהם.
כבר 20 שנההם
רצים למרחב המוגן
ואני גם
חיפשתי אותו
את המרחב המוגן שלא התגלה לפני
ומאז הוא נשמט מבפנים.מאז הקורונה שהפך
כל מרחב ציבורי
לאויב —
לזירת מלחמה, כולנו חמושים
במסכות ובמסכים עם סטטיסטיקות
וסיפורים
ונבואות זעם.
ומאז אותו מסדרון צר וצנוע
במירון שהביא לאסון
שאני נחנקת רק מלהיזכר בוהחיפוש הקיומי אחרי מרחב מוגן
שיכול להכיל את הכאב
ובמקום
המרחב הוירטואלי,
מכיל מסכים רווים במילים שחייבות
להשתחרר. כאב ועצב והלם.
וגם שקרים.
כל אחת ואחד עם סיפור.
עַם הספר ממשיך לספר.ורק לפני שבוע יצאתי מניחום אבלים
והאמא שאיבדה את בנה
אמרה לנו
רק דבר אחד אני מבקשת מכם,
שתתפללו
תתפללו שנישאר עם אמונה.
שנרגיש את החיבוק.וגם אני.
העוגן הזה של האמונה הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי. אין איך להסביר את זה.
המבין יבין. ולפעמים אני בעצמי לי מבינה.
ולעתים אני גם לא מוצאת אותה.
האמונה החמקמקה.
אבל אני לומדת לחפש,
ולמצא
להאחז בה
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ
כי היא המרחב המוגן
היחיד שלי כרגע
והוא מרחב אינסופי ויציבכאשר
הלב מרוסק לרסיסים שנבנים שוב
ושוב
ושוב
מתרסקים
ובמקביל נבנה
מבנה זמני
שמחכה לעבודות תשתיות שיתחילו
כי אני
בשביל הילדים שלי
צריכה להיות
מרחב מוגן
מתפקד וזמין ונוח ורחב ומואר —
בנייה קלה בלב בשביל להמשיך
חיים.והכאב לא נעלם אחרי 24 שעות.
ואין פה תחרות.
אין פה אינסייטס על הכאב שלך,
הוא לגיטימי
והוא שלך
אבל הוא בעצם
נכנס להייליטס של כולנו.
בתקווה שנבין שאנחנו אחד,
שאנחנו הכי חזקים
הכי יפים וטובים אחד לשני
כשאנחנו אחד בשביל השני.
אני לא יודעת מה
הבוטום ליין
פה
אני רק יודעת שאני הגעתי אליו
השורה התחתונה
ואני
רוצה
להזכיר לעצמי
לאהוב.
אני לא מצליחה למצוא את המקום שלי פה. בדיוק כמו שלא הצלחתי למצוא את מקומי שם שלשום בחתונה עם 4 ילדים ברגע שהחתן שבר את הכוס לרסיסים יחד עם הלב שלי שקלט שיש אזעקה שבקושי נשמעת מבין כל השמחה.טילים מעלינו בשמים הם גם טילים שעוברים לידו מתחתיו מעליו בתוכו גם הלב של הקב״ה נשבר לרסיסים?כשהוא ראה אותנו רצים בבהלה תופסים ארבע ילדים מבוהלים מבולבלים מפוחדים כמוני. כמוך. כמוכם. כמונו. כמוהם. כבר 20 שנההם רצים למרחב המוגן ואני גם חיפשתי אותו את המרחב המוגן שלא התגלה לפני ומאז הוא נשמט מבפנים.מאז הקורונה שהפך כל מרחב ציבורי לאויב — לזירת מלחמה, כולנו חמושים במסכות ובמסכים עם סטטיסטיקות וסיפורים ונבואות זעם. ומאז אותו מסדרון צר וצנוע במירון שהביא לאסון שאני נחנקת רק מלהיזכר בוהחיפוש הקיומי אחרי מרחב מוגן שיכול להכיל את הכאב ובמקום המרחב הוירטואלי, מכיל מסכים רווים במילים שחייבות להשתחרר. כאב ועצב והלם. וגם שקרים. כל אחת ואחד עם סיפור. עַם הספר ממשיך לספר.ורק לפני שבוע יצאתי מניחום אבלים והאמא שאיבדה את בנה אמרה לנו רק דבר אחד אני מבקשת מכם, שתתפללו תתפללו שנישאר עם אמונה. שנרגיש את החיבוק.וגם אני. העוגן הזה של האמונה הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי. אין איך להסביר את זה. המבין יבין. ולפעמים אני בעצמי לי מבינה. ולעתים אני גם לא מוצאת אותה. האמונה החמקמקה. אבל אני לומדת לחפש, ולמצא להאחז בה אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ כי היא המרחב המוגן היחיד שלי כרגע והוא מרחב אינסופי ויציבכאשר הלב מרוסק לרסיסים שנבנים שוב ושוב ושוב מתרסקים ובמקביל נבנה מבנה זמני שמחכה לעבודות תשתיות שיתחילו כי אני בשביל הילדים שלי צריכה להיות מרחב מוגן מתפקד וזמין ונוח ורחב ומואר — בנייה קלה בלב בשביל להמשיך חיים.והכאב לא נעלם אחרי 24 שעות. ואין פה תחרות. אין פה אינסייטס על הכאב שלך, הוא לגיטימי והוא שלך אבל הוא בעצם נכנס להייליטס של כולנו. בתקווה שנבין שאנחנו אחד, שאנחנו הכי חזקים הכי יפים וטובים אחד לשני כשאנחנו אחד בשביל השני. אני לא יודעת מה הבוטום ליין פה אני רק יודעת שאני הגעתי אליו השורה התחתונה ואני רוצה להזכיר לעצמי לאהוב.