זוג חולמים, חופה, ושום עסקים בעסקים. עוד לא ידענו שתוך כמה שנים נמצא את עצמנו דנים בלהט על קלסים, עורות וצבעי גומי. בינתיים — רק חופה, יין, ותעוזה אחת קטנה ליצור משהו יפה יחד.

אמהות יקרות, אתן מכירות את הרגע — העולם משתנה, השעון משתנה, וגם כל זוג נעליים שאת רואה בחנות מקבל פתאום חשיבות עליונה. כשעליזה הסתכלה על הרגליים הקטנטנות של נעם, היא הבינה משהו פשוט: אין מספיק נעליים יפות וגם טובות לתינוקות. וזה בדיוק מה שהתחיל אצלנו.

כי איך מתחילים מותג, באמת? עם הזמנה לחברה באמריקה, מזוודה גדולה מהרגיל, ותכנית עוקפת מכס. כשהמכונה הגיעה, הצבנו אותה ליד המיטה — כי מה זה ייקח, חצי שעה ביום, נכון? (אם אתן מחייכות עכשיו, אתן יודעות איך זה נגמר.)

על המכונה החדשה ההיא, ליד המיטה, נולד הזוג הראשון. תפור ביד, על הברכיים, עם נעם שבת בתפקיד הדוגמנית הראשית — וגם הביקורתית ביותר בעולם. (נסו אתן לבקש מתינוקת בת שנה לעמוד יציבה לצילום.) זה היה הרגע הקטן שבו הבנו: יש כאן משהו.

זה היה זה. בבית כנסת, בחוג ריקוד, בקליניקה של הילדים — כל אמא ששמה לב לרגליים של נעם שאלה: "איפה השגתן את אלה?" וכך, בלי תכנית עסקית, בלי משקיעים, בלי משרד, נולדה הקולקציה הראשונה של עליזהל'ה. אמא לאמא. כמו שזה תמיד היה אמור להיות.

הקצב לא הפסיק, וברור היה שלא נמשיך לתפור על המיטה (גם לאיור היה כבר מספיק). אז עברנו דירה — ושולחן התפירה זכה לכבוד גדול: מסדרון משלו. אחר כך כל הדירה הפכה למסדרון של נעליים, אבל זה כבר סיפור אחר.

דירה שלישית, ועליזה הבינה שהגיע השלב הבא — עליזהל'ה ראויה לחדר נפרד. עם זינגר מקצועית חדשה, שהרגישה כמו לעבור ממכונית משפחתית לפרארי. הסגנון השתדרג, התפר השתדרג, וגם הילדים שלנו בבית — השתדרגו. (כן, ברור, נולדו עוד דוגמנים.)

כי איך אפשר לפתח קולקציה לילדים בלי מחקר אמיתי? אז דאגנו לעצמנו לאספקה קבועה של דוגמנים בבית. כל ילד חדש זה הזדמנות חדשה לבדוק קלסים, מידות, חוזק תפר, עמידות לבוץ ועמידות לדבק של גלידה. מחקר ופיתוח של ממש.

הגיע הרגע שגם הדירה השלישית כבר לא יכלה להכיל. עברנו לפרדס חנה ושכרנו את אורנה — התופרת המקצועית הראשונה של עליזהל'ה (וגם, בלי ספק, התופרת הכי סבלנית בעולם). אורנה איתנו מאז ועד היום. אורנה, את אגדה.

עם הקצב שגדל הבנו שצריך גם גזרניה רצינית — חדר שבו רוניל'ה הגזרנית שלנו חותכת אלפי גזרות בלי שיצטרכו לפנות בשבילה את שולחן האוכל. סטודיו ראשון משלנו בכפר פינס. זה הרגיש כמו לעבור מ"חוג" ל"קולקטיב".

מ"שולחן ליד המיטה" ל"סטודיו של ממש". 13 שנים, חמש כתובות, מכונת תפירה אחת שעלתה ממזוודה מאמריקה, ועוד כמה מיליוני תפרים. הסטודיו החדש שלנו בכפר פינס — המקום שמשם אנחנו ממשיכות לחלום, לתכנן, לתפור, ולמשוך אתכן איתנו בצעד.

אמהות יקרות, כל זוג שיוצא מאיתנו עובר דרך לב של אמא לפני שהוא מגיע אל הילדים שלכן. תודה שאתן חלק מהסיפור הזה. הצעד הבא, כמו תמיד — שלכן. ⚡